בשנים האחרונות הפך השיח בנושא ההתמודדות של החברה הדתית עם הקהילה הלהט"בית החילונית והדתית, לאחד מהנושאים המפלגים ביותר את החברה הדתית. השיח הנוכחי מוביל למצב בו שתי הקבוצות מתבצרות בתוך עמדותיהן ותוקפות זו את זו. רובו של שיח החרשים הזה מתרכז בעיקר בנראות של ההומואים הדתיים בתוך החברה הכללית והדתית. עיקר עיסוקה של החברה הדתית הוא ביכולת של הקהילה הדתית להכיל בתוכה הומואים דתיים, ומהם בדיוק גבולות הגזרה במקרים השונים.
צד נוסף של השיח בחברה הדתית מתרכז בשאלה מהותית הנוגעת ליכולת השינוי של ההומואים הדתיים בכדי לשנות את המשיכה המינית שלהם, ולהחזיר אותם לדרך הישר. בנושאים אלה עסקו כבר רבות, ולכן אני מעדיף לא לעסוק בהם כאן על אף חשיבותם.
במאמר זה אתמקד בצד נוסף שכמעט ואינו מדובר: בשיח העוסק בקונפליקט האמוני הפנימי של כל בחור ובחורה דתיים המתמודדים עם הנטייה הזו, ואנסה להציע כיוון חשיבה שונה מהרגיל.
את הדברים הבאים אינני כותב כאיש טיפול חיצוני או כרב, אלא כאדם דתי ומאמין שהבורא יצר אותו עם נטיות הומוסקסואליות, ושהוא בעצמו מתמודד יום יום עם אותה נטייה ועם אותם לבטים.
כשבחור דתי שמרגיש שיש לו נטיות הומוסקסואליות מגיע למסקנה שאין לו שום יכולת ליצור משיכה לבני המין השני, הוא יבין שלא לכל דבר יש פתרון. השאלה היא מה עושים במצבים כאלה. האם אדם שמוצא את עצמו בעל נטייה כזו, חייב להפסיק להיות דתי?
בציבור הדתי והחרדי נראה לעיתים שההגדרה לאדם דתי באה מכמה חוקים מסוימים שנבחרים על ידי הציבור בעצמו, והם אלה שקובעים האם אדם דתי או לא. נסו לרגע לעשות ניסיון – אדם שרצח מישהו ויש לו כיפה על הראש - האם נאמר שאותו אדם הפסיק להיות דתי? האם יגאל עמיר נחשב כיום כחילוני או כדתי שרצח? האם אדם שנשפט על הטרדות מיניות ועל אונס מפסיק להיות דתי בעקבות מעשיו? האם רבנים שנפלו במעשים כאלה נחשבים היום כחילונים? עד כמה שהדבר מפתיע, אין לרוב הציבור שום סתירה בין הגדרת האנשים הללו כדתיים לכל דבר, למרות שהם ביצעו את הפשעים והעברות החמורים ביותר! לעומת זאת, אם נשאל אדם האם אפשר להיות הומו דתי - כאן התשובה לא תהיה ברורה: חלק יגידו שאפשר, ורבים וטובים יאמרו שהדבר הוא סתירה מיניה וביה. הדבר רק מעיד שהשיח בנושא הדתיות איננו שיח עמוק ורציני, אלא זהו שיח סוציאלי. הקהילה הדתית מגדירה לעצמה חוקים מסוימים שמי שעובר עליהם יתקשה להיות חלק מן הקהילה, או חלק מן ההגדרה של זהות דתית.
הסיבה לכך היא שכבר שנים השיח הדתי איננו שיח אמוני – כלומר, אין הוא עוסק מספיק בעמידה של האדם מול א-לוהיו. ישנם אנשים שאצלם השיח הדתי עוסק בעיקר בנראות הדתית, בהגדרה החיצונית לזהות דתית, הגדרה הקשורה לעניינים חיצוניים: מה גודל הכיפה ואורך החצאית; האם חצאית או מכנסיים; פאה או כיסוי ראש; תפילה ארוכה או תפילה קצרה; את מי מעלים לתורה ומי לא וכו' וכו'.
גם הפעילות של חלק מהמתמודדים עם נטייה חד מינית, נראית כחיצונית ובעיני רבים אפילו בוטה: למשל כשהם צועדים במצעדי גאווה.
המילה "גאווה" היא מילה בעייתית בעיניי לתיאור המצעדים השונים של הקהילה הלהט"בית. ביהדות הגאווה היא מידה פסולה לחלוטין, ועל הגאוותנים אומר הקב"ה שאין הוא והם יכולים לדור בכפיפה אחת.
אבל כאן צריך לדבר על גאווה אחרת. מדובר על תרגום לא מוצלח של המילה "pride", ואם נצטרך תרגום יותר קרוב הרי שהמונח הוא גאה בעצמי, גאה במה שאני. אבל אני הייתי הולך עוד צעד אחד והייתי משתמש במונח אחר והוא "שמח בחלקי" - מצעד השמחים בחלקם.
להיות שמח בחלקי היא מעלה עליונה מאוד שאינה תלויה בדבר. זוהי הכרה של האדם בחלק שהקב"ה נתן לו להתמודד איתו בחייו, והיא כוללת תודה עמוקה על מה שאני, ועל המקום שלי בעולם.
ובמצעד הזה של השמחים בחלקם יכולים להשתתף כולם, כי זהו מצעד שכל מי שהולך בו מצהיר מקווה ומתפלל לכך שהוא ישמח בחלק שנתן לו הקב"ה, ולא ינסה לערער את חלקו של חברו, ולא ינסה לשפוט את חלקו של חברו, ולא יקנא וירצה בחלק של חברו.
כי כך ברא הקב"ה את עולמו שלכל אחד הוא נתן את החלק שלו בעולם שהוא ייחודי לו, ועם החלק הזה הוא צריך לצמוח ולעלות.
והחלק שקיבלו ההומואים והלסביות הדתיים בתקופתנו הוא חלק כל כך גבוה וכל כך מאתגר עד שקודשא בריך היה צריך לבחור בדורות האלה נשמות עליונות כדי להעניק להן את האתגר העליון הזה.
והוא ידע שאף אחד לא יחשיב את אותן נשמות עליונות, ואף אחד לא יעריך אותן; והוא ידע שחלק מהרבנים יגידו עליהם שהם לא שייכים כבר לציבור הדתי; והוא ידע שאנשים יקללו אותם כך סתם ברחוב, ושיהיו אנשים שיגעלו מהם; ויהיו מקומות שיעקמו את האף ולא ירצו בהם; ויהיו כאלו שיכנו אותם בכינויי גנאי קשים. ואותן נשמות אמרו שאף על פי כן ולמרות הכל הן מוכנות לרדת לעולם הזה ולהיות חלק מהמסע העליון הזה, מפני שאת גודל האמונה שהם יכולים להביא לעולם, גם צדיקים גמורים אינם יכולים להביא. ואת אותן נשמות הקב"ה אוהב מאוד מאוד והן קרובות אליו מאוד מאוד.
מתוך מה שכתבתי כאן על השמחה בחלקי, ניתן להבין שהשיח האמוני עוסק במהות של הכל והיא העמידה של כל אדם מול הקב"ה. בשיח זה עוסקת תורתו של רבי נחמן מברסלב. זוהי תורה שעוסקת בכיסופים ורצונות, בדבקות ובקדושה, בגעגוע אל הנשגב, ברצוא ושוב.
עיקר העניין הוא התפילה. עיקר העניין היא ההתבודדות של כל אדם מול הקב"ה. עיקר העניין הוא השיח המתמיד והאין סופי שבין האדם לבין בוראו.
בחוויה האישית שלי, כבוגר של ישיבות נחשבות ביותר, שיח זה כמעט ואינו מדובר בציונות הדתית, לפחות לא באופן פומבי. הרבה מאוד שמעתי, הרבה מאוד למדתי. קיבלתי תורה מתלמידי חכמים גדולים ומגדולי דור ממש. למדתי גמרא, תנ"ך ומחשבת ישראל. אבל כמעט מעולם לא דיברו איתי על הקשר שלי מול הקב"ה.
לעומת זאת, בעולמה של חסידות ברסלב דיברו איתי על הצורך של כל אדם לעמוד מול הקב"ה כל יום ולהתוודות על מעשיו, רצונותיו וכיסופיו, ועל כך שדרך כל בן אדם עובד ה' היא דרך של עליה ושל נפילה. למדתי גם שהעמידה מול הקב"ה היא עמידה של ענווה שחייבת לבוא מתוך תמימות ופשיטות אמיתיים. תמימות ופשיטות של אדם שעם כל גודלו המדומה, הוא תמיד עומד תמה מול האין סוף הא-לוהי. מול חידות הקיום ומול חוסר היכולת להבין הכל ולשלוט על הכל. מאז שאני חי את עולמה של ברסלב, אני חש את הגעגוע העמוק לקב"ה, אהבת ה' וצער הריחוק.
רבי נחמן מברסלב מדבר הרבה על כך שהאדם נדרש להבין שאין הוא המלך והשליט של העולם, שאין הוא יכול לבדו לנצח את כל הרע שבקרבו, ושכל חוזקו יבוא רק מתוך הכנעה לאין סוף. רק מתוך הכרה בחולשת האדם תוכל לנבוע תפילה אמיתית של ענווה, תפילה ובקשה לקב"ה שייתן לו את הכוחות לנצח את היצר הרע ולהתקדם הלאה והלאה.
השיח האמוני הוא שיח שפושט היום בכל שדרות החברה הישראלית, הוא חוצה גבולות והוא חוצה מגזרים. מדבר בו כל מי שיש בו השתוקקות אמיתית לעבודת ה'. מדבר בו כל מי שמחפש את האמת הא-לוהית. מדברים בו אלה שאינם יכולים לשאת עוד את המקום הגלותי והמוחצן שאליו נפלה חלק מהדתיות בישראל. הם יודעים שהקב"ה נמצא מעבר לכל זה, בנקודת האמת שכל בעל נפש רגישה מרגיש אותה יום יום. בנקודת הגעגוע לאין סוף ברוך הוא, באהבה שאין לה קץ לבורא עולמים.
השיח הזה הוא השיח היחיד שיכול להיות מדובר גם בסוגיה שלנו.
אני אומר להומואים דתיים בעיקר להתפלל. לא לוותר על הקשר, לא לוותר על הכיסופים ועל הרצון. לא לתת ל"נציגיו" של הקב"ה עלי אדמות להגיד לך חלילה שאתה לא שייך אם לא תשתנה או לא תתקן את דרכיך לפי רצונם. אני אומר לאותם אנשים שהקב"ה קרוב לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת. שכל יהודי הוא בן של מלך, שכל יהודי הוא בנו יחידו ואהובו של הקב"ה. שאין מי שהוא בחוץ, ואין מי שיגיד למישהו אחר שהוא בחוץ. כולם הם חלק, כולם אהובים, כולם בנים למקום.
ומה יעשה אדם עם התמודדות שהוא לא מצליח לעמוד בה?
כאן הכל מתחיל ונגמר בעמידה אישית של האדם מול א-לוהיו ובירור פנימי שלו מול האמת שלו. הוא יתמודד עם מה שהוא יכול להתמודד, ועל מה שכרגע הוא מתקשה לעמוד בו, יתוודה לפני א-לוהיו ויבקש ממנו כוחות להצליח בהתמודדות. זהו עניין אישי מאוד ופרטי מאוד. אני מגדיר את הדבר כתורת הסוד: לא תורת הסוד במובן הרגיל, אלא תורת הסוד של כל אדם ואדם בעומדו מול הקב"ה. התורה ומצוותיה ניצבות לפני כל אדם, וכל אדם מתמודד איתן. אולם גם אם הוא נכשל ונופל עליו להמשיך להילחם, לא להיכנע ולאפשר לחטא להפוך לו להיתר, אלא להאמין בכוחה של תשובה למחוק את כל הכתמים, וביכולתו להתחיל כל יום וכל רגע דף חדש. קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה'. וכמו שאומר רבי נחמן, יש עניין שנתהפך הכל לטובה.
לכן כשאני מדבר עם הומואים דתיים, אני אומר להם שיאטמו את אוזניהם לכל הדיונים הטפלים בעניינים הדתיים החיצוניים, ויצאו לדבר עם הקב"ה ולהתמודד עם הפנימיות של עצמם. ובעיקר שיכירו מעל לכל ספק שהם אהובים עד מאוד לפני הקב"ה וההתמודדות שלהם היא יקרה מאוד מאוד. ודווקא אנשים כמוהם צריכים לקבל את כל ההכרה וההערכה על עצם המשימה הלא פשוטה שהם קיבלו בחייהם.
את הדברים אני אומר גם לאנשי חינוך וייעוץ. אל תתנו תחושה לאף אדם שאם אין הוא מקיים דברים מסוימים הוא כבר לא דתי או לא שייך. דברו איתו על אמונה, העריכו את ההתמודדות שלו שאין לכם יכולת אמיתית להבינה, תנו את התחושה שהוא אהוב הן על ידי הקב"ה והן על ידי בני אדם. חזקו אותו וכבדו את הפרטיות שלו, שהרי אין הבדל מהותי בינו לבינכם. כולנו מתמודדים, כל אחד עם התפקיד שהקב"ה נתן לו ועם היצר הרע שלו.
כולנו בנים של הקב"ה, כולנו עומדים מולו בעמידה אמיתית של ענווה. כולנו אהובים ואוהבים, וכולנו יודעים שבסופו של דבר, אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים. לכן אני פונה לקב"ה אהובי, ואומר לו שאני שמח מאוד בחלקי, ואני שמח מאוד בקשר הכל כך עמוק שיש לי איתו, קשר שלא היה מתרחש לו הייתי אדם יותר נורמטיבי. ואני שמח על האתגרים ועל הקשיים, על הנפילות והתקומות. ועל כך שהוא תמיד תמיד לצידי .
ואני מציע לכולנו לשמוח בחלקנו שלנו, ולכבד את החלק שהקב"ה נתן לכל אחד מאיתנו. ומתוך החיבור בין כל החלקים הללו, ומתוך השמחה העליונה של כל אחד בחלקו - יתגלה השלם העליון.